במשפט, ישנם תחומי עיסוק רבים: ישנו המשפט הפלילי, שעוסק במעשים שהחברה קובעת ומגדירה כי הם פסולים. זהו תחום התמחות אחד, שגם כולל בתוכו את תחום דיני התעבורה. ישנו גם התחום האזרחי, שמגדיר מספר נושאים, כגון דיני הנזיקין, דיני העבודה, דיני החוזים. ישנו גם תחום דיני המשפחה, שעוסק בכל דבר הנוגע ליחסים בין בני משפחה, לרבות בני זוג, כמובן. קיים תחום משפטי נוסף, שהוא המשפט המנהלי. למעשה, המשפט המנהלי עוסק בכל מה שקשור ליחסים שבין אדם לרשות הציבורית, בין אם זו המדינה, רשות ממשלתית מסוימת, רשות מקומית ולעיתים גם בעלי תפקידים ברשויות ציבוריות.
מכאן, במאמר זה, נסקור לכן\ם, הקוראות והקוראים, את תחום המשפט המנהלי, ואת כל זאת נעשה לידיעתכן\ם ונוחיותכן\ם.
המשפט המנהלי – להלכה ולמעשה:
כאמור, המשפט המנהלי עוסק בכל מה שקשור ליחסים שבין אדם לרשות הציבורית. כאשר הרשות הציבורית מסרבת להנפיק רישיון עסק לאדם מסוים, הרי שאז מדובר במחלוקת מנהלית. כאשר הרשות מסרבת להאריך אשרת שהייה לתייר בישראל או לאדם המבקש להתאזרח, הרי שהמחלוקת בין הניצים, היא מחלוקת ציבורית. כאשר הרשות הציבורית מחליטה להפקיע אדמה, הרי שהסכסוך הוא סכסוך מנהלי בין הרשות לאדם שנפגע, כלומר הפרט. כאשר הרשות גובה כספים מעל לנדרש, והפרט מבקש לעתור לצורך הפסקת הגבייה, הרי שאז, הסכסוך הוא אולי כספי, אך עדיין מדובר בסכסוך מנהלי. כאשר הרשות הציבורית, מתנה תנאים לקיום הפגנה, הרי שהמחלוקת היא מחלוקת מנהלית–חוקתית.
אם נסכם עד כה: המשפט המנהלי עוסק בכל מה שקשור למחלוקות בין הרשות הציבורית לאדם הפרטי.
עקרונות במשפט מנהלי:
למשפט המנהלי ישנם מספר עקרונות יסוד. הבה נמנה אותם:
החובה לפעול בסמכות: עיקרון היסוד המנהלי הוא שהרשות הציבורית מוסמכת לעשות רק מה שהחוק מתיר לה לעשות. בשפה משפטית, הדבר מכונה: "עיקרון חוקיות המנהל". כלומר, הרשות הציבורית לא יכולה לפעול או לעשות מעשה, אם החוק לא מאפשר לה במפורש או במשתמע לבצע אותו. זאת, להבדיל מאדם פרטי, שעליו חל עיקרון החוקיות, דהיינו – אדם פרטי רשאי לעשות כל דבר, אלא אם הוא מנוגד לחוק. הרשות הציבורית, יכולה לעשות רק מה שהחוק מתיר לה במפורש.
החובה לנהוג בתום לב: עיקרון יסוד במשפט המנהלי הוא כי הרשות הציבורית צריכה לנהוג בהגינות ובתום לב. אל לה לערב שיקולים זרים ואל לה לפעול בקשיחות כלפי הפרט. כאשר הרשות לא נוהגת בתום לב, הרי שקמה עילה לפסול את החלטותיה. כמו כן, הרשות הציבורית, כחלק מחובת תום הלב, צריכה לפעול בצורה נטולת אינטרסים. כלומר, אם לפקיד ברשות יש אינטרס זר או ניגוד עניינים, הרי שאז קמה עילה לפסול את החלטת הרשות הציבורית.
זכות הטיעון: עיקרון על בתחום המשפט המנהלי הינו שלכל פרט שעתיד להיפגע מהחלטת הרשות, שמורה זכות הטיעון. כלומר, כל אזרח שהחלטת הרשות יכולה לפגוע בו או באורח חייו או בכספו או בזכות השמורה לו, רשאי להעלות את טענותיו בפני הרשות הציבורית. כאשר הרשות הציבורית לא מקיימת את זכות הטיעון, הרי שזו עילה לפסילת החלטת הרשות.
החובה לקיים את הפרוצדורה הנדרשת בחוק: עיקרון יסוד נוסף במשפט המנהלי, הוא עיקרון הפרוצדורה. כלומר, כאשר הרשות הציבורית פועלת, עליה לפעול בהתאם לסדרי הדין והפרוצדורה הקבועים בחוקים הרלוונטיים להחלטתה. הרשות לא יכולה לעקוף פרוצדורה או סדר דין, אלא שעליה לפעול בהתאם לפרוצדורה, אפילו אם הדבר לעיתים מהווה מפגע "בירוקרטי". כאשר הרשות לא פועלת בצורה הזו, הרי שקמה עילה לפסול את החלטתה.
החובה לנהוג בסבירות: עוד עיקרון יסוד במשפט המנהלי, הוא עיקרון של סבירות. החלטה של רשות ציבורית צריכה להיות סבירה, לא נוקשה ולא קשיחה מידי, בבחינת "אין הציבור יכול לעמוד בה". מצד אחד, קשה מאוד להגדיר מהי סבירות, מצד שני – בית המשפט בד"כ יימנע מלקבוע כי החלטה של רשות ציבורית, אינה סבירה. כדי לבטל החלטה של רשות בגלל חוסר סבירות, יש צורך בנסיבות מאוד קיצוניות.
החובה שלא לשאת פנים: עיקרון נוסף וחשוב במשפט המנהלי, הוא האיסור לנהוג במשוא פנים. הרשות הציבורית לא יכולה לפעול בצורה אחת כלפי פרט אחד, ובצורה אחרת כלפי פרט אחר. במקרים כאלו נוצרת אפליה, וזו עילה לפסול החלטה של רשות ציבורית.
לסיכום:
כפי שהסברנו במאמר זה, המשפט המנהלי עוסק בכל פרט או מחלוקת שנוגעים ליחסים שבין הרשות הציבורית לבין האזרח. מחלוקות מנהליות יכולות לעסוק בסכסוכים כספיים וגם בשאלות עקרוניות שנוגעות לזכויות אדם. לכל ייעוץ או שאלה בנושא, מומלץ לפנות לעורך דין העוסק במשפט מנהלי.
